משה רוזנטליס ( 2008-1922) , יליד ליטא, עזב את מולדתו ועלה לישראל בסוף שנות ה- 50, כאשר היה בשיא תהילתו האמנותית. עם עלייתו ארצה לא זכה לחיבוקו של הממסד האמנותי המקומי, שבאותה עת פנה למופשט וסימן באמצעותו "רוח חדשה" באמנות הישראלית ("תנועת אופקים חדשים").
רוזנטליס לא השתייך לקבוצות המודרנה הישראליות, לא ל"אופקים חדשים" ולא לאחרות המאוחרות יותר. כיון שבא מהיכן שבא, ניתן להבין את רתיעתו מהשתייכות קולקטיבית, ולא פחות מכן, את הקסם הממכר של המבע האינדיווידואלי. התמקמותו בין יפו לצפת העניקה ליצירתו זהות רומנטית. וכך, הגם שהיה כל חייו אמן של ערכים אמנותיים טהורים – קולוריזם, קומפוזיציה, תנופת קו וכו'.
לרוזנטליס מבחר נושאים, ואלה יונקים מהלכסיקון ה"צרפתי" את העירום הנשי, הנגינה, הנוף, הסטודיו, הטבע הדומם. בולט יותר מכל העיסוק בדמות האישה ובנגינה (פסנתר, גיטרה ושאר כלי מיתר): אם מוטיב הנגינה בציורי רוזנטליס הוא הד תוכני לעיקרון הצורני-מוזיקלי-מופשט, הרי שדמות האישה המאכלסת רבים מציוריו ורישומיו מטמיעה ארוס במרחב המצויר,הכולל נוף או תפנים עת הארוס הנשי הענוג מתגלגל ליצריות האנרגיה המכחולית ולגווניה העזים והמתנגשים. וכך, בעוד הקונטור השחור עודנו מציית לנתוני הגוף הפיגורטיבי, כתמי צבע ומשיכות מכחול נטולי מעצורים מפרקים את האישה בחוויה אורגזמית-חזותית, ודומה, שפעם נוספת העיקרון ה"נשי" נקלע לסערת חושים עם וכנגד העיקרון ה"גברי". כך משמרים ציוריו של רוזנטליס חיוניות כובשת השורדת גם מעבר לחיי האמן תוך כדי ויטאליות עזה המזרימה מהציורים לעינינו ולנפשנו את "על החושני באמנות" (מתוך דבריו של האוצר וחוקר האמנות ד"ר גדעון עפרת ). רוזנטליס הציג בעשרות רבות של תערוכות חשובות בארץ ובעולם.
יצירותיו נמצאות במוזיאונים ובאוספים רבים וחשובים.